“באבי יאר היה מקום סימבולי כל כך, שכשאחותי למשל התחתנה, הגענו לכאן, לאתר, כשהיא לבושה בשמלת כלה. זה תמיד הרגיש לאבא כסוג של ניצחון על הגרמנים. לחזור שוב ושוב לכאן – חיים”: איריס ליפשיץ-קריגר הגיעה לחנוכת המרכז להנצחת השואה באבי יאר, נזכרה בזעזוע של אביה, ניצול אושוויץ, ופגשה בצאצאי הקורבנות המתגוררים באוקראינה ובישראל – ובבתה של חסידת אומות העולם | יומן מסע

“במקום שבו עצרנו, הבחנו בערמות גדולות של בגדים. אחרי שיצאנו מן המשאית, קיבלנו תחילה אלכוהול… לאחר מכן ראיתי בור ענק שנראה כמו ערוץ של נהר שהתייבש. בתוכו שכבו כמה שכבות של גופות. כ-20 יהודים הובאו בו-זמנית לשם, לאורך שביל מקשר… היהודים היו צריכים לשכב על הגופות, ונורו בעורפם. עוד ועוד יהודים הובאו כל הזמן כדי שיירו בהם… ייתכן שהיו שם אמהות שנשאו את הילדים שלהן בזרועותיהן. רוב היהודים היו עירומים. ייתכן שבאותו יום יריתי בכ-150–250 יהודים. כל אירוע הירי התנהל ללא תקלות. היהודים נכנעו לגורלם כצאן לטבח… אני חושב שהירי באותו יום נמשך עד בערך 15:00, ואז הסיעו אותנו בחזרה למגורים שלנו וקיבלנו ארוחת צהריים”.

העדות המחרידה והמזעזעת הזו, של החייל הנאצי ויקטור טרילן, היא חלק ממחקר מקיף שעורך “המרכז להנצחת השואה באבי יאר”, ושייחשף היום (ד’) – 80 שנה אחרי טבח באבי יאר, שבו חוסלה מרבית יהדות קייב, כ-33 אלף איש ואישה, בגיא ההריגה באבי יאר ב-30-29 לספטמבר שנת 1941 – ערב יום הכיפורים.

בחלק מהמחקר מופיעים שמותיהם ועדויותיהם של 159 חיילים נאצים מיחידות אס-אס, גדודי משטרה וחיילי ורמאכט שהשתתפו בטבח היהודים בגיא ההריגה הסמוך לקייב שבאוקראינה. על פי המחקר, כאלפיים איש, רובם המכריע גרמנים נאצים, השתתפו בטבח: הם ירו, שמרו על בורות ההריגה, פעלו אחר ההוראות והוציאו יהודים מבתיהם כדי להוביל אותם אל מותם בגיא.

להביט בפני הרוע

טבח באבי יאר נחשב לגדול ביותר של יהודים שנרצחו בידי הנאצים ועוזריהם. עשרות-אלפי אוקראינים, צוענים ובעלי מוגבלות פיזית או נפשית נרצחו גם הם בבורות המוות. מספרם הכולל מוערך בכמאה אלף גברים, נשים וילדים.

“רק מעטים מאותם רוצחים שהשתתפו בטבח הועמדו לדין על מעשיהם לאחר מלחמת העולם השנייה. מספר מועט של קציני אס-אס, דוגמת פול בלובל, קונו קאלסן ואוגוסט הפנר נידונו לעונש מאסר על באבי יאר. אנגלברט קרויזנר היה השוטר היחיד שנשפט על השתתפותו”, אומר אנדריי אומנסקי, סגן ראש המועצה האקדמית במרכז להנצחת השואה, באבי יאר. “אף אדם נוסף – מהאס-אס, מהמשטרה או מהוורמאכט, לא נידון למאסר על תפקידו בטבח, אף שרבים הודו במעורבותם בעדויות שלאחר המלחמה. אלה אנשים שחיו חיים רגועים ונורמליים לאחר המלחמה”.

המרכז להנצחת השואה בבאבי יאר, שייחנך היום (ד’) במעמד נשיא המדינה, יצחק הרצוג, הוקם במטרה להביא את סיפורם של 2.5 מיליון יהודי מזרח אירופה – מתוכם 1.5 מיליון מאוקראינה לבדה – שנרצחו ונקברו בקברי אחים סמוך לבתיהם.

אנדריי אומנסקי: “אף אדם נוסף – מהאס-אס, מהמשטרה או מהוורמאכט – לא נידון למאסר על תפקידו בטבח, אף שרבים הודו במעורבותם בעדויות שלאחר המלחמה. אלה אנשים שחיו חיים רגועים ונורמליים לאחר המלחמה”

מדובר בקומפלקס מוזיאלי רחב היקף וחדשני, שבו תריסר מבנים שכל אחד מהם יספר סיפור אחר שקשור לשואת יהדות מזרח אירופה. את הפרויקט מלווים אישי ציבור ומנהיגים מרחבי העולם. הכניסה לאתר ההנצחה נראית כמו יער פסטורלי מוקף מדשאות, שעליהן זוגות אוהבים רוכבים על אופניים או עושים פיקניק בטבע. לרגע לא ניתן להאמין שבמקום המתועב הזה התרחש הטבח הגדול ביותר של יהודים במשך יומיים בלבד, בסוף חודש ספטמבר 1941.

אבא, ניצול אושוויץ, נחרד

ככל שמעמיקים ונכנסים אל תוך האתר, מגיעים למונומנטים שהוקמו בו לזכר הנרצחים. זה כבר מרגיש אחרת. הבטן מתכווצת למראהו של “כותל הדמעות” – קיר ארוך, שחור, משולב בקרני קריסטל לפי גבהים שונים, שקהל המבקרים עומד מולו, עוצם עיניו, דומע ומתייחד עם זכר הנספים.

מרינה אברמוביץ’, שעיצבה את האנדרטה הייחודית, סיפרה ל-ynet ול”ידיעות אחרונות” שאת ההשראה ל”כותל הדמעות” קיבלה מביקורה בכותל המערבי בירושלים. “אני מאמינה שמונומנט כזה יכול לגעת בראש, בלב ובבטן”, אמרה.

ניצבתי מול כותל הדמעות, מיששתי את קרני הקריסטל שבקיר האבן השחור, ונזכרתי במילים שבהן תיאר אבי המנוח, עיתונאי “ידיעות אחרונות”, נח קליגר ז”ל, את ביקורו הראשון בבאבי יאר. “כאשר הגעתי בשנת 1965 לראשונה לאותו מקום מקולל, לא הייתה עדיין כל מצבה שהזכירה את 29 ו-30 בספטמבר, 1941. היומיים שבהם נרצחו ביריות כ-34 אלף מיהודי קייב”, כתב אבא. “אפילו אני, שריד מחנה המוות אושוויץ, נחרדתי למראה הערוץ בתוך הנוף החולי הפראי – הערוץ שהיה לקבר של כ-50 אלף יהודים”.

מעט אחרי “כותל הדמעות” נמצא משטח מתכתי ענק מלא חורים, שעליו עמודים גבוהים מחוררים ומוארים בתאורת לילה. המסר ברור ומצמרר: מספר החורים שדרכם חודרות קרני האור היא כמספר היריות שטבחו ביהודים במקום המקולל הזה – 33,771 חורים. גם בית כנסת בעיצוב ייחודי נבנה במרכז ההנצחה החדש. הוא בנוי כולו מעץ, מאויר בצבעוניות, ונפתח על ציר כמו ספר תפילה. על תקרתו העתק מדויק של מערכת הכוכבים בשמיים באותו לילה ארור.

“26 מבני משפחתי נרצחו כאן”

הרב יעקב דב בלייך (57) הוא ראש הקהילה היהודית באוקראינה. 31 שנה הוא חי כאן עם אשתו ושמונת ילדיו. בעת הקמת בית הכנסת, עמד משתאה, הביט אל תקרת הכוכבים המעוצבת ושאל בגרון חנוק: “ריבונו של עולם, איך היית עד לתופת הזו?”

“שנים שלא דיברו ולא העלו לתודעה את הטבח האיום בבאבי יאר”, אומר הרב בלייך. “ב-2006 הציבו כאן את האנדרטה בצורת מנורה שעיצב יוריק סטביץ, שעליה מופיע סיפור עקדת יצחק, לזכר משפחות שלמות שנרצחו כאן ודמן זועק מן האדמה. לפני עשור, לו היו שואלים ילד מקומי, ‘מה זה באבי יאר?’ – הוא לא היה יודע להשיב. לפני חמש שנים נרתמו אנשי עסקים למימון אתר ההנצחה, ואני מאמין שכעת, עם הקמת המרכז, לא יהיה אחד שלא יידע מה קרה כאן. אסור לשכוח את שאירע כאן. פשוט אסור”.

מרינה בורוביצ’יק (48) מתגוררת ביקנעם ועובדת כאחות אונקולוגית אחראית בבית חולים רמב”ם בחיפה. היא מספרת לי שנולדה וגדלה כאן, בקייב, ושההיסטוריה המשפחתית שלה קשורה לבאבי יאר בעבותות של כאב ודם.

“26 מבני המשפחה שלי נרצחו כאן”, היא נאנחת. “בנס גדול אבא שלי, אילושה אלגרט, שהיה אז רק בן שש, ואמו נדיה-נסיה אלגרט שהיא הסבתא שלי, יצאו שניהם מבורות המוות האלה. בין כל הגופות שהיו שם הצליחו אבא שלי ואמא שלו לטפס בחושך ולצאת בחיים מהתופת הזו”.

עכשיו שבה מרינה לראות את אתר ההנצחה החדש, ולפקוד את קבר אביה בקייב. “זה לא נתפס הטבח הנורא שהיה כאן”, היא אומרת בעודה אוחזת במכתבי העדות, המתעדים את הזוועות שתיעדה סבתה. “אבא שלי לא הסכים לעזוב את אדמת קייב עד יום מותו. מבחינתו, גיא המוות הזה שממנו ניצל עם אמו היה סימבולי, ולכן בחר להישאר בקייב חי – עד יום מותו.

“רק אחרי שאבא הלך לעולמו, ב-1979, התחלנו לחשוב על עלייה לישראל, ועלינו בשנת 1987. מבחינת אבא שלי, באבי יאר היה מקום סימבולי כל כך, שכשאחותי למשל התחתנה, הגענו לכאן, לאתר, כשהיא לבושה בשמלת כלה. זה תמיד הרגיש לו כסוג של ניצחון על הגרמנים. לחזור שוב ושוב לכאן – חיים. אני חושבת שעכשיו, כשיש אתר הנצחה כל כך מושקע ומרגש, חשוב להביא משלחות של צעירים מישראל גם לכאן ולא רק למחנות השמדה, כדי שיידעו וילמדו על הטבח האיום שאירע כאן”.