דויד גרוסמןמר גרוסמן הנכבד, אמנם אבחנה נאה היא לטעון שרק תנועת המחאה תוכל אולי לשנות משהו בטווח הרחוק – אבל מחאה, כפי שאתה לבטח יודע בעצמך – היא רק מחאה; אפילו במחאה האקטיבית ביותר מגולם חוסר האונים של החלש, של הנשלט, היוצא על בריקדות כנגד עוולה שנעשתה לו לדעתו בידי גוף כוחני.
כפי שהגדרת במאמרך, יש סיכוי סביר שרק אלה התומכים בקואליציית 64 המנדטים של ממשלת הבלהה של הנכלול הראשי וגולדנקראנץ וגילדנשטרן המשיחיים והגזעניים שלו, אכן מרוצים מהמצב ומהתפתחותו – בשעה שהשאר תולשים שיער ראשם בדאגה כנה לנוכח הבאות. לכן נראה כי לשם הסרת צילם המתארך של עובדי האליל המשיחיים, תומכי האפרטהייד הכהניסטים ומנופפי דגלי הפאשיזם הביביסטי נצרך אמצעי חזק יותר מהמחאה; ולו רק כי זו מהווה מעין משכך כאבים או נוגד חומצה נקודתי – אך היא לא תרפא דבר.
הרפואה היחידה תבוא בצורת שינוי רוחב מעמיק במערכת השלטון הישראלית, בראשה ההפרדה הבלתי נמנעת – אך בהיעדר חוקה כה סבוכה וקשה לביצוע – בין דת ומדינה.
לנוכח המצב, נראה כי אין מנוס מהתארגנות רעיונית אחראית, שתיוצג מפלגתית בבחירות הבאות, ותקדם הפרדה קנטונאלית מוניציפאלית שכזו לאלתר.
אהבתי את דבריך המנסוחים היטב מראשיתם כמעט עד אחריתם, כי כל הזמן חשבתי שאת/ה מכוונ/ת בהם לכך שמחאה שקטה לא תספיק ושצריך מאבק מזוין, קרי מלחמת אזרחים. בסוף התברר לי שאת/ה קורא/ת להקמת מפלגה שתדגול בקנטוניזציה והפרדה. אני לא מסכים. צריך מדינה אחת וצריך שהרוב במדינה האחת ירטש את המיעוט הדתי לאומני באשר הוא.
